החלטה בתיק בש"א 5738/04

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

פסק הדין נשוא הבקשה ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 31.12.97. בפסק הדין נדחתה בקשת רשות לערער של המבקשת על החלטה של בית משפט שלום, אשר דנה בשאלה האם התאונה נשוא התובענה היתה ברכב המעביד של המנוח. יצויין, כי על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה (רע"א 1086/98), אשר נדחתה בהחלטה הבאה:

"בנסיבות המקרה אין ליתן רשות ערעור כפי שהסכים לכך בא כוח המבקשת. למען מנוע ספקות, המבקשת שומרת על מלוא טענותיה לחזור ולהעלות את טענתה שאין מגיע למשיבים 25% מהנזק אם גמלאות המוסד תעלינה על גובה הנזק".

ההחלטה על דחיית בקשת הרשות לערער נתקבלה ביום 8.7.98. בהמשך להחלטה זו, התקיימה ההתדיינות בין הצדדים בבית משפט השלום, ניתן פסק דין ביום 29.2.00, וכן ניתן פסק דין בערעורי הצדדים לבית המשפט המחוזי, ביום 29.4.03. בהמשך לכך, ניתן ביום 19.4.04 פסק דין משלים בבית משפט השלום, בהתאם לפסק הדין בערעור לבית המשפט המחוזי.

בבקשה שבפניי מבקשת המבקשת שיאופשר לה להגיש בקשת רשות לערער לבית משפט זה, בנושא זכאותם של המשיבים ל - 25% מן הנזק, הנזכר לעיל. מן החומר שבפניי מתברר, כי לצד הבקשה שבפניי, אשר הוגשה ביום 17.6.04, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ביום 15.6.04. בערעור האמור, כמו גם בבקשה שבפניי, מעלה המבקשת את נושא הזכאות ל - 25% מן הנזק. לטענת המבקשת, עם מתן פסק הדין המשלים - אשר ניתן במועד שאינו בשליטתה - נקבע באופן סופי גובה הנזק שנגרם למשיבים בשל פטירת המנוח, ורק אז קמה העת להעלות בשנית את הטענה בדבר זכאותם של המשיבים ל - 25% מסכום הפיצוי שנבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

דין הבקשה להידחות. נושא הפיצוי בגובה של 25% לא עלה כלל בפסק הדין בערעור שניתן בבית המשפט המחוזי. במצב זה, אין בשלב זה בנמצא החלטה שיפוטית בנושא האמור, אשר ניתן להגיש לגביה בקשת רשות לערער לבית משפט זה עתה. ממילא, אין מקום לבקשת ארכה בעניין זה.

יש להוסיף, כי הערת בית משפט זה, המצוטטת לעיל, עת דחה בקשת רשות לערער של המבקשת בנושא היותו של הרכב רכב המעביד, אין פירושה כי המבקשת יכולה לשוב ולחדש את הליכי בקשת הרשות לערער בבית משפט זה, הליכים אשר הסתיימו, כי אם הדרך היתה פתוחה לכך בערכאה הדיונית. גם מבחינה זו לא הוכח טעם למתן ארכה.

עוד יש להעיר, כי בתיק זה הפער בין תגמולי המוסד לביטוח לאומי (כמליון ש"ח) לבין סך הפיצוי שנפסק (פחות מ - 250,000 ש"ח) הינו גבוה ביותר. במצב זה, לא מתעוררת שאלה של ממש האם הפיצוי נבלע בתגמולים, ולכן, לכל המאוחר, בעת מתן פסק הדין של בית משפט השלום, ביום 29.2.00, היה צריך להיות ברור למבקשת כי עליה להעלות את הטענה לעניין הפיצוי של 25%. המבקשת לא עשתה כן בהליכים בעקבות פסק הדין. העובדה כי כך לא נעשה, וכי רק עתה, בחלוף שנים מספר, מועלית הטענה, מלמדת, כי לא התמשכות ההליכים עד לפסיקת הפיצוי הסופי היא שגרמה לכך שהמבקשת לא העלתה את הטענה עד עתה. חלוף הזמן הממושך גם יצר אצל המשיבים ציפיה ראויה להגנה שלא יוטרדו עוד בהליכים לעניין זה, ועוצמתה של ציפיה זו, בחלוף פרק זמן של שנים כאמור, מהווה שיקול מכריע כנגד מתן הארכה המבוקשת. 

המבקשת טוענת כי יש להאריך את המועד על יסוד פסק דין של בית משפט זה, שניתן בחודש אפריל 2004, ובו נפסקה הלכה חדשה אשר לדעת המבקשת יש בכוחה להשפיע על ההכרעה במקרה זה בסוגיית הזכאות לפיצוי בגובה של 25% (ע"א 5584/01 עזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ). הלכה זו נפסקה כארבע שנים לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט השלום. היא נפסקה כשנה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, אשר בגדר ההליכים שהובילו לנתינתו לא הועלתה הטענה על ידי המבקשת. במצב זה, לא מתקיימת במקרה זה סמיכות הזמנים הנדרשת בין ההחלטה עליה מבוקש לערער (פסק דין בית משפט השלום משנת 2000, או ההחלטה בערעור משנת 2003), לבין ההליך הערעורי שמבוקש להגיש, ואין עילה למתן ארכה להגשת הליך לבית משפט זה (ראו ע"א 430/76 רייטלר נ' אגודה צרכנית שיתופית, פ"ד יט(2) 57).

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך של 2,500 ש"ח. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק, וכן הפרשי רבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל. מובהר כי אין החלטה זו מתייחסת להליך הערעורי שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בע"א 1135/04, ואין לראות בה חיווי דעה כלשהי לעניין אותו הליך.

ניתנה היום, כ"ה בתמוז תשס"ד (14.7.04).

                                                עודד שחם

                                                                               ר ש ם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: